ישראל היא מדינה עם מגזר תוסס של ארגונים ללא מטרות רווח. תחום העמותות בישראל, המוכר בישראל כַּ”מגזר השלישי” (שני המגזרים הראשונים הם המגזר העסקי והמגזר הציבורי), כולל ,36,000 עמותות רשומות פעילות[1]. ארגונים אלו פועלים בכל התחומים והאוכלוסיות של החברה הישראלית ונותנים מענה למגוון עצום של נושאים: דת (25%), חינוך ומחקר (20%), תרבות ופנאי (17%), רווחה (15%), איכות הסביבה (1%), זכויות אדם וסיוע בינלאומי[1] [7].
המגזר השלישי בישראל צמח משמעותית מאז תחילת שנות התשעים . חלק ניכר מצמיחה זו היא תולדה של הפרטת השירותים הציבוריים, שהובילה להעברת האחריות למתן שירותים חברתיים למגזר העסקי ולמגזר השלישי. ארגונים ללא כוונת רווח הפכו בישראל לספקים מרכזיים של שירותים חברתיים, בנטלם תפקידים ופעילויות רבות שמילאה בעבר המדינה[5]. לעתים קרובות ארגונים אלו נותנים מענה שהוא מעבר לתפקידי הרווחה המסורתיים. חלקם הפכו לשחקנים מובילים בחקר גישות ושיטות חדשות, ובחדשנות במתן שירותים[4].
המגזר השלישי בישראל מדורג כאחד הגדולים בעולם מבחינת משקלו בתוצר המקומי ומספר המועסקים בו[4]. בשנת 2015, הוא הוסיף יותר מ- 67 מיליארד ש”ח למשק הישראלי (5.3% מהתל”ג). סך ההכנסות של המגזר השלישי הסתכם ב- 137.4 מיליארד ש”ח ב- 2015, כאשר מקור עיקר הכספים הוא בקופה הציבורית. מחצית מכלל ההכנסות הגיעו מהעברות ממשלתיות, בעיקר לארגונים בתחומי הבריאות והחינוך. מקורן של שליש מכלל ההכנסות הוא במכירת שירותים לממשלה ולמגזר הפרטי[3].
קרוב ל- 15% מכלל הכנסות המגזר השלישי בישראל ב- 2015 הגיעו מתרומות מהארץ ומחו”ל[3]. מבחינה היסטורית, ישראל נתפסה כאחריות קולקטיבית של העם היהודי וקהילות יהודיות בתפוצות תרמו כספים על-מנת לסייע בבניית התשתית של המדינה היהודית. רוב הכספים נאספו על ידי פדרציות יהודיות מקומיות בארה”ב והועברו לישראל באמצעות מתווכים כגון איחוד הקהילות היהודיות (ה- UJC), המגבית היהודית המאוחדת (UJA) והסוכנות היהודית[4] [6].
בעוד מקורן של רוב התרומות מחו”ל הוא עדיין בארצות הברית[13], בעשורים האחרונים נוצר מודל של מעורבות ישירה, לצד מודל התרומה המאוחדת. דור צעיר יותר של יהודים אמריקאים פיתח מסגרות מימון חדשות ששיקפו את סדרי העדיפויות שלהם. הם אמצו התייחסות ריאלית ולא אידיאולוגית כלפי המדינה היהודית[6] [11] וגישה פילנתרופית אסטרטגית יותר. הם גם הציגו תרבות ניהולית שביקשה יעדים ברורים ויכולת למדוד את יעילות ההשקעות שלהם.
נוסף על התרומות המועברות לישראל באמצעות מערכות הפדרציה היהודית, יש כיום כ- 1,500 קרנות זרות המממנות באופן ישיר עמותות ללא כוונת רווח בישראל. הן כוללות מאות קרנות יהודיות שעיקר פעילותן היא בארה”ב, כמו גם תרומות בהן התורם מעורב בהחלטה לגבי המימון בישראל, וכן מספר קרנות בין-לאומיות וגופים ממשלתיים, כגון האיחוד האירופי ו- USAID, המתמחים בתמיכה בין מדינות[4]. הארגונים הפילנתרופיים הגדולים בישראל כוללים כאלו המבוססים על קרן צמיתה כיד הנדיב וקרן רש”י, הרשומות פורמלית בחו”ל אך מוקד פעילותן הוא בישראל. כמה ארגונים מרכזיים, כמו הג’וינט, תגלית וקרן אבי חי, הן מממנים והן מפתחים מיזמים משלהם, תוך שיתוף פעולה עם עמותות מקומיות, תאגידים וסוכנויות ממשלתיות.
לגבי הפילנתרופיה הישראלית, מדד העושר של מריל לינץ'[10] מעריך כי בישראל כ- 10,000 משקי בית עם לפחות מיליון דולר בנכסים נזילים. מחקר של ה- Boston Consulting Group[2] מדרג את ישראל במקום העשירי בין 15 מדינות בעולם עם שיעור המיליונרים הגבוה ביותר בין משקי הבית (84,000 משקי בית מיליונרים, המייצגים 3.8% מהאוכלוסייה). עם זאת, רק 1,500 מממנים ישראלים תורמים יותר מ- 25,000 דולר בשנה. הפילנתרופיה אינה מאפיין בולט של האליטה הישראלית ותמריצי המס שניתנים לה הם מינימליים בהשוואה לארה”ב[12].
לדברי ארגון “יכולים נותנים”, ארגון העוסק בקידום הפילנתרופיה הישראלית, בעוד ששיעור הפילנתרופיה הפרטית בישראל מגיע בקושי ל- 0.6% מהתל”ג (לעומת 1.7% בארה”ב), שיעור הנתינה של הישראלים גדול ממה שמקובל לחשוב. חלקה של הפעילות הפילנתרופית הממומנת ממקורות ישראליים גדל באופן משמעותי בעשור האחרון והעדר תרומות פרטיות משמעותיות מתאזן על ידי שפע של תרומות קטנות מהציבור הישראלי. בשנת 2006, 33% מהמימון הפילנתרופי הגיעו ממקורות ישראליים והיתר מחו”ל. ב- 2013 גדל מספר זה ל- 40%[12] וב- 2005 יותר מ- 50% מהמימון הוענקו על-ידי ישראלים[3]. 65% מהנתינה המקומית היא ממשקי בית, שמעניקים פחות מ- 100 אלף ש”ח ($26,000) לתרומה, עם ממוצע של $85 לתרומה[12].
יש יותר מ- 6,000 קרנות הרשומות בישראל שתחום עיסוקן העיקרי הוא מימון, מתוכן רק כ- 60% נחשבות פעילות[6]. מקובל יותר שקרנות הרשומות בישראל להעניק מענקים ליחידים (מלגות, סיוע כספי) או מוסד מסוים (בית חולים, אוניברסיטה, מוזיאון), בעוד שבקרנות זרות יש נטייה גדולה יותר לתמוך בארגונים לשינוי חברתי ובגורמים שאינם נופלים הקונסנזוס הלאומי. המממנים הזרים הם הכוח המניע מאחורי מלכ”רים הפועלים לקידום זכויותיהם של אוכלוסיות מיעוטים, פלורליזם דתי ביהדות, העצמת נשים, זכויות להט”ב, קידום השלום וכו'[6]. מאחר שרוב ארגוני זכויות האדם בישראל מסתמכים במידה ניכרת על מימון חיצוני (לעתים קרובות, כ- 90% מהכנסותיהם מגיעות מתרומות, בעיקר מאירופה), יוזמות רגולטוריות מהזמן האחרון, דוגמת הצעת חוק להגבלת מימון זר של ארגונים פעילים פוליטית המבקרים את מדיניות הממשלה, יוצרות אתגרים חדשים עבור ארגונים אלו[4].